ראובן ואלנרוד היה פרוזאיקון אשר ישב באמריקה, כתב בשפה העברית והיה גם חוקר מעורה ובקי בעולמן של הספרויות העברית והאמריקנית. מערכת זיקתו אל שתי הספרויות הללו היא מורכבת והיא נגזרת מהעובדה שלואלנרוד היתה זיקה הן לספרות העברית שנכתבה בארץ-ישראל, ספרות שאליה היה קשור מבחינה רוחנית, תרבותית ולאומית, והן אל הספרות העברית שנכתבה באמריקה. ואילו לצד זיקתו אל הספרות האמריקנית, שאותה הכיר היטב, אי אפשר להתעלם מהזיקה שיש ליצירתו אל הספרות היהודית-האמריקנית שנכתבה באנגלית, זו שבאותה עת (עד מלחמת העולם השנייה לערך) עסקה באינטנסיביות בהווייתם של הגירה ומהגרים. כיוצר ניצב איפוא אולנרוד בנקודת-מפגש של שתי ספרויות ושל שתי חטיבות-משנה בתוכן, ואליהן מקיימת יצירתו מערכת של זיקות וקשרים.   ואלנרוד נותן ביטוי עז לעירותו של הסופר העברי לסביבה האמריקאית, ברומאנים ובסיפורים. הוא מתאר חיי יהודים מכל הסוגים. אולם התיאורים שלו אינם לשם מוסר-השכל, אלא לשם אמנות ספרותית. אין הוא מברך ואין הוא מקלל, אין הוא משבח ואין הוא מגנה, אין הוא מהלל ואין הוא מהתל. גם הוא אמנם מוצאו ויניקתו במולדתו הישנה. מראה הוא על הצללים שביהדות אמריקה, אבל הוא מבליט גם את האורות, תפקידו אינו לחייב או לזכות כי אם לצייר את החיים כמו שהם. הקורא כבר יבחין בעצמו וישפוט מה טוב ומה רע. לפיכך נקראים סיפוריו של ואלנרוד, ארוכים וקצרים, בהתעניינות מרובה והנאה ספרותית אמיתית.